רש"י על קידושין מ״ה

מהדורה: מהדורת וילנא

« רש"י על קידושין מ״ד ע״ב:י״ד רש"י על קידושין מ״ו ע״א:א׳ »

1 וְשָׁוִין שֶׁמּוֹכְרָהּ אַלְמָנָה לְכֹהֵן גָּדוֹל, גְּרוּשָׁה וַחֲלוּצָה לְכֹהֵן הֶדְיוֹט. הַאי אַלְמָנָה הֵיכִי דָמֵי? אִילֵּימָא דְּקַדְּשַׁהּ אָבִיהָ, מִי מָצֵי מְזַבֵּין לַהּ? הָא אֵין אָדָם מוֹכֵר אֶת בִּתּוֹ לְשִׁפְחוּת אַחַר אִישׁוּת! אֶלָּא לָאו דְּקַדִּישׁ אִיהִי נַפְשַׁהּ וְקָא קָרֵי לַהּ אַלְמָנָה!

2 אָמַר רַב עַמְרָם אָמַר רַבִּי יִצְחָק: הָכָא בְּקִידּוּשֵׁי יִעוּד. וְאַלִּיבָּא דְּרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה, דְּאָמַר: מָעוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת לָאו לְקִידּוּשִׁין נִיתְּנוּ.

3 אִיתְּמַר: מֵת וְנָפְלָה לִפְנֵי אָחִיו לְיִבּוּם, אָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב: מְמָאֶנֶת לְמַאֲמָרוֹ, וְאֵינָהּ מְמָאֶנֶת לְזִיקָּתוֹ. כֵּיצַד? עָשָׂה בָּהּ מַאֲמָר – צְרִיכָה גֵּט, וּצְרִיכָה חֲלִיצָה, וּצְרִיכָה מֵיאוּן.

4 צְרִיכָה גֵּט – שֶׁמָּא נִתְרַצָּה הָאָב בְּקִידּוּשֵׁי שֵׁנִי. צְרִיכָה חֲלִיצָה – שֶׁמָּא נִתְרַצָּה הָאָב בְּקִידּוּשֵׁי רִאשׁוֹן. צְרִיכָה מֵיאוּן – שֶׁמָּא לֹא נִתְרַצָּה הָאָב לֹא בְּקִידּוּשֵׁי רִאשׁוֹן וְלֹא בְּקִידּוּשֵׁי שֵׁנִי, וְיֹאמְרוּ אֵין קִידּוּשִׁין תּוֹפְסִין בַּאֲחוֹתָהּ.

5 לֹא עָשָׂה בָּהּ מַאֲמָר – אֵינָהּ צְרִיכָה אֶלָּא חֲלִיצָה בִּלְבַד. מַאי אָמְרַתְּ: תִּיבְּעֵי נָמֵי מֵיאוּן, שֶׁמָּא יֹאמְרוּ אֵין קִידּוּשִׁין תּוֹפְסִין בַּאֲחוֹתָהּ? הַכֹּל יוֹדְעִים: אֲחוֹת חֲלוּצָה דְּרַבָּנַן. דְּאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: כָּאן שָׁנָה רַבִּי אֲחוֹת גְּרוּשָׁה מִדְּאוֹרָיְיתָא, אֲחוֹת חֲלוּצָה מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים.

6 הָנְהוּ בֵּי תְרֵי דַּהֲווֹ קָא שָׁתוּ חַמְרָא תּוּתֵי צִיפֵּי בְּבָבֶל. שְׁקַל חַד מִינַּיְיהוּ כָּסָא דְחַמְרָא, יְהַב לֵיהּ לְחַבְרֵיהּ. אֲמַר: מִיקַּדְּשָׁא לִי בְּרַתָּיךְ לִבְרִי. אֲמַר רָבִינָא: אֲפִילּוּ לְמַאן דְּאָמַר חָיְישִׁינַן שֶׁמָּא נִתְרַצָּה הָאָב –

7 שֶׁמָּא נִתְרַצָּה הַבֵּן לָא אָמְרִינַן. אָמְרִי לֵיהּ רַבָּנַן לְרָבִינָא: וְדִילְמָא שָׁלִיחַ שַׁוְּיֵהּ? לָא חֲצִיף אִינִישׁ לְשַׁוּוֹיֵי לַאֲבוּהּ שָׁלִיחַ. וְדִילְמָא אַרְצוֹיֵי אַרְצְיַיהּ קַמֵּיהּ? אֲמַר לֵיהּ רַבָּה בַּר שִׁימִי: בְּפֵירוּשׁ אָמַר מָר דְּלָא סָבַר לְהָא דְּרַב וּשְׁמוּאֵל.

8 הָהוּא גַּבְרָא דְּקַדֵּישׁ בְּכִישָׁא דְיַרְקָא בְּשׁוּקָא. אֲמַר רָבִינָא: אֲפִילּוּ לְמַאן דְּאָמַר חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא נִתְרַצָּה הָאָב – הָנֵי מִילֵּי דֶּרֶךְ כָּבוֹד, אֲבָל דֶּרֶךְ בִּזָּיוֹן – לָא.

9 אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא מִדִּיפְתִּי לְרָבִינָא: בִּזָּיוֹן דְּמַאי? אִי בִּזָּיוֹן דְּיַרְקָא, אִי בִּזָּיוֹן דְּשׁוּקָא? נָפְקָא מִינַּהּ דְּקַדֵּישׁ בְּכַסְפָּא בְּשׁוּקָא, אוֹ בְּכִישָׁא דְיַרְקָא בְּבֵיתָא, מַאי? אֲמַר לֵיהּ: אִידֵּי וְאִידֵּי דֶּרֶךְ בִּזָּיוֹן הוּא.

10 הַהוּא דְּאָמַר לְקָרִיבַאי, וְהִיא אָמְרָה לְקָרִיבַהּ. כְּפַתֵּיהּ עַד דַּאֲמַר לַהּ: ״תֶּיהְוֵי לְקָרִיבַהּ״. אַדְּאָכְלִי וְשָׁתוּ אֲתָא קָרִיבֵיהּ בְּאִיגָּרָא וְקַדְּשַׁהּ.

11 אָמַר אַבָּיֵי: כְּתִיב ״שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל לֹא יַעֲשׂוּ עַוְלָה וְלֹא יְדַבְּרוּ כָזָב״. רָבָא אָמַר: חֲזָקָה אֵין אָדָם טוֹרֵחַ בִּסְעוּדָה וּמַפְסִידָהּ.

12 מַאי בֵּינַיְיהוּ? אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ דְּלָא טְרַח.

13 נִתְקַדְּשָׁה לְדַעַת אָבִיהָ, וְהָלַךְ אָבִיהָ לִמְדִינַת הַיָּם וְעָמְדָה וְנִישֵּׂאת, אָמַר רַב: אוֹכֶלֶת בִּתְרוּמָה עַד שֶׁיָּבֹא אָבִיהָ וִימַחֶה. רַב אַסִּי אָמַר: אֵינָהּ אוֹכֶלֶת, שֶׁמָּא יָבוֹא אָבִיהָ וִימַחֶה, וְנִמְצֵאת זָרָה אוֹכֶלֶת בִּתְרוּמָה לְמַפְרֵעַ. הֲוָה עוֹבָדָא וְחַשׁ לַהּ רַב לְהָא דְּרַב אַסִּי.

14 אָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק: וּמוֹדֶה רַב שֶׁאִם מֵתָה – אֵינוֹ יוֹרְשָׁהּ. אוֹקִי מָמוֹנָא בְּחֶזְקַת מָרֵיהּ.

15 נִתְקַדְּשָׁה לְדַעַת וְנִיסֵּת שֶׁלֹּא לְדַעַת, וְאָבִיהָ כָּאן, רַב הוּנָא אָמַר: אֵינָהּ אוֹכֶלֶת. רַב יִרְמְיָה בַּר אַבָּא אָמַר: אוֹכֶלֶת.

16 רַב הוּנָא אָמַר: אֵינָהּ אוֹכֶלֶת. וַאֲפִילּוּ לְרַב, דְּאָמַר אוֹכֶלֶת – הָתָם הוּא דְּלָא אִיתֵיהּ לְאָב, אֲבָל הָכָא דְּאִיתֵיהּ לְאָב, הַאי דְּאִישְׁתִּיק – מִירְתָּח רָתַח. רַב יִרְמְיָה בַּר אַבָּא אָמַר: אוֹכֶלֶת. וַאֲפִילּוּ לְרַב אַסִּי דְּאָמַר אֵינָהּ אוֹכֶלֶת, הָתָם הוּא דְּשֶׁמָּא יָבוֹא אָבִיהָ וִימַחֶה, אֲבָל הָכָא מִדִּשְׁתֵיק – אִיתְנוֹחֵי אִיתְנְחָא לֵיהּ.

17 נִתְקַדְּשָׁה שֶׁלֹּא לְדַעַת אָבִיהָ, וְנִיסֵּת שֶׁלֹּא לְדַעַת, וְאָבִיהָ כָּאן, רַב הוּנָא אָמַר: אוֹכֶלֶת, רַב יִרְמְיָה בַּר אַבָּא אָמַר: אֵינָהּ אוֹכֶלֶת. אָמַר עוּלָּא: הָא דְּרַב הוּנָא ״כַּחֹמֶץ לַשִּׁנַּיִם וְכֶעָשָׁן לָעֵינָיִם״. הַשְׁתָּא וּמָה הָתָם דְּקִידּוּשֵׁי דְּאוֹרָיְיתָא אָמְרַתְּ לָא אָכְלָה, הָכָא לֹא כׇּל שֶׁכֵּן?!

פירוש רש"י על קידושין מ״ה

1 ושוין שמוכרה אלמנה כו' - הואיל ויש לו בה קידושין אע"פ שהן בעבירה דקידושין תופסין בחייבי לאוין:

2 אילימא דקדשה אביה - לאותו שנתאלמנה הימנו לפני מכירה זו:

3 בקידושי יעוד - שנתאלמנה מקידושי יעוד וא"ת הלא ע"י אביה באו לה והוה ליה מוכר לאישות ושוב אינו מוכרה לשפחות הא מתני' אליבא דרבי יוסי דאמר מעות הראשונות שמקבל על המכירה לאו לקידושין ניתנו אלא לשפחות ויעוד שתופס בה מחמת שפוחת פרוטות פעולה שיש לו עליה הוא בא ולא ע"י אביה באו לה דלהוי הך מכירה בתרייתא שפחות בתר אישות:

4 איתמר מת - זה שקדשה שלא לדעת אביה:

5 ממאנת למאמרו - צריכה מיאון עם גט המוטל עליה אם עשה בה מאמר אותו הגט מצריכה להיות עמו מיאון:

6 ואינה ממאנת לזיקתו - אבל אם לא עשה בה מאמר דאין עליה גט אלא חליצה לזיקתו אותה חליצה אינה זוקקתה להיות ממאנת עם החליצה והשתא מפרש למילתא ואזיל:

7 כיצד עשה בה מאמר - דקי"ל ביבמות דף נ. דהעושה מאמר ביבמתו ובא לפוטרה בלא כניסה צריכה גט למאמרו וחליצה לזיקתו וזו שקדשה שלא לדעת אביה אף צריכה מיאון עמהם שמא לא נתרצה האב לא בשל ראשון ולא בשל שני ולא היתה צריכה לא גט ולא חליצה והרואה שהצרכנוה גט אומר שהקידושין קידושין גמורים הן ואין קידושין תופסין לו באחותה וקשיא לי למה לי שמא לא נתרצה האב בקידושי ראשון אפילו נתרצה בשל ראשון ובשל שני לא נתרצה אין זה גט וכיון דאין כאן גט תפסי קידושין באחותה דקידושין תופסין באחות חלוצה כדלקמיה והרואה שהצריכוה גט אומר דגט גמור הוא וקידושין אין תופסין באחותה וצריכה מיאון ואומר אני שמא לא נתרצה בקידושי ראשון כדי נסבה:

8 הכל יודעים - שאפילו אם חליצה זו חליצה גמורה קידושין תופסין באחותה שאחות חלוצה אינה אסורה אלא מדברי סופרים:

9 כאן שנה רבי - ביבמות שנינו החולץ ליבמתו ונשא אחיו את אחותה ומת חולצת ולא מתיבמת המגרש אשתו ונשא אחיו את אחותה ומת הרי זו פטורה דהויא לה אחות גרושתו שהיא ערוה לו בחייה ועל משנה זו אמר ריש לקיש כאן שנה לנו רבי ממשנה זו אנו למדים דאחות גרושה הויא ערוה מן התורה אבל אחות חלוצה אינה אלא מדברי סופרים:

10 תותי ציפי - תחת אילני צפצפה שהוא מין ערבה. לשון אחר מחצלות נתונות ע"ג זיזין הבולטין ברה"ר לשבת תחתיהן מפני החמה:

11 ברתך לברי - בתך לבני:

12 אפילו למ"ד - דבת שנתקדשה שלא לדעת אביה שמא נתרצה האב אמרינן:

13 שמא נתרצה הבן - בקידושין שקידש לו האב שלא מדעתו לא אמרינן דאב בקידושי בתו בכל דהו ניחא ליה דטב למיתב טן דו אבל גברא דייק ונסיב ובן אינו ברשות אביו לקדש לו אשה שלא בשליחותו:

14 ודילמא ארצויי ארצי - בן קמיה אביו וגילה לו דעתו שהוא חפץ בה והאב נעשה לו שליח מאליו וזכין לאדם שלא בפניו:

15 מר - רבינא:

16 בפירוש - שמעתי ממנו דלא סבר ליה לדרב ושמואל דאין חוששין שמא נתרצה האב וכ"ש לשמא עשאו הבן שליח אא"כ שמענו ודקאמר אפילו למ"ד כו' לרווחא דמילתא כי היכי דלקבליה מיניה קאמר הכי:

17 בכישא - אגודה וקטנה שלא לדעת אביה הואי:

18 אידי ואידי - בחדא מינייהו הוי בזיון:

19 הוא אמר לקריבי - מעשה היה שהאיש אמר לתת בתו קטנה לקרובו ואשתו אמרה שיתננה לקרובה:

20 כפתיה - הכריחתו והודה לה לתתה לקרובה ועשו סעודה לחיבת חיתון וזימנו את קרוביהן:

21 באיגרא - בעליה:

22 וקדשה - בסתר ועדיין לא קבל האב קידושין מקרוב של אשתו:

23 לא יעשו עולה - ולא חיישינן בהא שמא נתרצה האב דלא הדר ביה מדבוריה:

24 רבא אמר - טעמא אחרינא דודאי לא נתרצה דכיון דטרח האי אבי הבת לעשות סעודה אינו מפסידה:

25 דלא טרח - לעשות סעודה לאביי מכיון דאודי לה תו לא הדר ולא חיישינן לשמא נתרצה:

26 אוכלת בתרומה - אם כהן הוא זה ואע"פ שלא היתה חופה זו לדעת האב ואמרו רבנן כתובות דף נז: אין האשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה זו הואיל וקידושיה לדעתו היו חופה נמי ניחא ליה עד שנשמע שיבא וימחה:

27 ומודה רב - אע"ג דגבי תרומה מחזקינן ליה בחזקה שנתרצה בחופה התם הוא דאי נימא לא נתרצה אכלה מדאורייתא דארוסה אוכלת בתרומה דבר תורה אבל לענין ירושה דבעינן שארו מודה דאינו אלא כארוס ואם מתה אינו יורשה דכיון דמספקא לן אם מתרצה בחופה או לאו אוקימנא ממונא בחזקת מריה:

28 ונשאת שלא לדעת - לא הודיעתו:

29 ומה התם דקידושיה דאורייתא - שנתקדשה לדעת:

« רש"י על קידושין מ״ד ע״ב:י״ד רש"י על קידושין מ״ו ע״א:א׳ »